במגמות האמנות, האופנה והצורפות ניכרה ההמולה לקראת תערוכת הבוגרים, לא כל השלטים כבר הונחו במקומם, ההתעקשות של בית הספר על טקסטים מקבילים בעברית וערבית עיכבה את ההדפסה של החומר הכתוב. החלל הגדול, מיעוט הסטודנטים והאוצרות המשובחת הביאו לכך שכל עבודה זכתה לכבוד הראוי לה בתצוגה. ואת כמות המוצרים בתצוגה החליפה איכות בלתי מתפשרת של מרבית הדגמים שליטפתי בכף ידי.
נעם מרום-הוך אין דרך להעביר תחושה של פרוייקט שנצרב כל כולו בדוגמת מסע אישי ותרשימי בדים והודבק בעבודה עמלנית מפרכת על גבי בד תחתון בצבע נוגד בהתאמה מושלמת. התמונות לא יכולות להכיל את תחושות מגע היד והפרטים הנגלים לעין המתקרבת.
סיור העיתונאים הרשמי המשיך למחלקות הדגל ואילו אני חמקתי בשקט אל המקום בו אני מרגישה הכי בנוח, טקסטיל תכשיטים ואופנה. אל העבודות העמלניות של הקולגות לעתיד שלי במחלקה הסגורה.
מיכל הירשלר 25,250 K
25,250 אלף הוא מספר תוויות הפלסטיק שמיכל הרכיבה ידנית זו לזו. אהבתה לקנות, לאגור ולאסוף כמעט כל דבר,ועדיף גם הרבה ובזול. ההביאה אותה להתבונן ולצלול לעומקה של תעשיית האופנה, לנבכי הניצול הציני שבה, הן של העובדים והן של הצרכנים. מיכל הפכה את עצמה לעובד הייצור ההמוני המחבר בעבודת פרך את האזיקונים הקטנטנים לכדי יריעת תכשיט ובגד.
נראה שהחיבור בין מגמת התכשיטים והאופנה מאפשר דו שיח בין המדיות השונות וביקורת עצמית בין האחת לשנייה.
הטקסט של מרואה אבו עסבה נגע לליבי. בקלות הבלתי נסבלת של הקיום אנחנו יודעים לבטל תחושות שאין לנו את הדרך להתמודד איתם. כדור שלישי לנכבה, הפרוייקט מציג אסופה של זיכרונות ילדות מבית הוריה שבכפר ג׳ת באדמות הכבושות של שנת 1948.
רעות אלון ריתקה אותי בכובעים העשויים בצורה מסורתית בחומרים המאפיינים את עולמות אמנות הרחוב
רוני בורנובסקי יצרה סדרה של מסכות מתוך הרהורים על טקסי חיזור, על תקשורת ודינמיקה רומנטית ועל מניפולציות הנעשות כדי להתאים את הזהות לנסיבות. במשחק פיסולי על הגוף ואיכות חסרת פשרות.
קרין מונצ’ר משלבת טקסטיל טכנולוגיה וצורפות עם עולם הזכוכית.
גל סובה יוצרת נעליים בהשראת מסעות חיזור של ציפורי גן עדן, הנעליים, נעלי עקב גבוהות במיוחד לאישה, הן קריצה וגיחוך על עולם החיזור והדייטינג של ימינו.
זוהר פדלון יצרה קולקציית תיקים בהדפסת FDM תלת-ממד ביתית בה היא משלבת את הידע שלה במכברי צורפות עם טכניקת ההדפסה בפלסטיק ליצירת מרבד בשימוש טקסטילי
סבינה קוגן עוסקת בעולמות קטנים שיצרתי בהשראת העולם הוויזואלי של הייאו מיאזאקי שמציג בסרטיו טבע בלתי רגיל לצד תופעות בלתי רגילות. ויוצרת חזזיות המותאמות לפנים בענידה בלתי מסורתית.
החיבור והאינטרקציה בין העולמות השונים בא לידי ביטוי כמעט בכל פרוייקט שהתקרבתי אליו. ניכר שהסטודנטים חשופים לעושר רב של ערב המדיות הרבות המקיפות אותן ויש להם התמיכה והעידוד לשלב ולאתגר את עצמם במדיות שונות איתם הם מתמודדים בעיצוב המוגמר.
האוצרות מרגשת של עומרי גורן נותנת את האפשרות לראות כל פרוייקט בצורה מעמיקה, וכמעט נראה שהפרוייקטים נמאים בביתם הפרטי בכוך שיועד להם לפרזנטציה.
עומר סייג בחן את נקודת המפגש בין אביזרים, בין בגדים ובין גוף. העור תפור בצורה מושלמת והתיקים עשויים עץ בחיתוך נקי ומדוייק.
עדי קרני רקמה תלת-ממדי, הרקמה מודפסת, גם החיבור שלה לבד נעשה בהתאמה מושלמת עם הטכניקה. חיקוי מציאות למלאכת הרקמה המסורתית בעבודה טכנית מוגמרת ומאומצת.
מפאת הזמן הקצר חשבתי לחתוך במהירות לקפיטריה להספיק קפה קטן לפני הדרך הביתה. פנייה לא נכונה הובילה אותי היישר לזרועות מחלקת אמנות. נראה שהסטודנטים הרבים שהתגודדו שם בהכנות קדחתניות היו מודעים לעובדה שיש סיור אמנות שעובר בבניין ולא דרכם.
בעלייה לחדר ורוד במיוחד זינקה עלי Free’da Nipple גיל גולדשמיט, אישה שהופכת לגבר כדי שתוכל לענוד את הנשיות מחדש. עד עכשיו אני בקושי מבינה אם היא גבר או אישה, צמוד צמוד היא הראתה לי איך היא רוקחת בושם משמן ונענע אותם היא מגדלת בעצמה. אין ספק שהאישיות היא פרוייקט אמנות בכבודה ובעצמה.
בחדר צדדי עברתי מבני ענק מעץ, שתי סטודנטיות נמרצות נכנסו פנימה אחרי כאילו במקרה והתחילו לשחק עם המבנים, כדי למשוך את תשומת ליבי. והחדר זז ושינה צורה.זו היתה ענת קינן שיצרה בתערוכה מבנים-פסלים הבנויים בפונקציונאליות שאינה אדריכלית, אינה קונקרטית, ושלא ניתן לסמנם כמקום מוגדר. המבקרים בתערוכה מוזמנים להיכנס למבנים-פסלים, להקיף אותם ואף לפעול בתוכם על ידי דחיפה של הקירות המחוברים לגלגלים ולמסילות חשופים.
אור אריאלי משך אותי אל העבודה שלו בעדינות נוגעת ללב, הוא פועל בטכניקות שונות, שמשלבות מדיה דיגיטלית ומגע אישי. העבודות בוחנות את מעמדו של המרחב הפרטי בעידן הדיגיטלי והבדידות המשתקפת במימד הוירטואלי-ציבורי. בעבודתו הוא מתייחס לשיבוש תרבות, לשים שלט בשפה לא ברורה, מסמך אישי, במקום ציבורי, לא יכלתי שלא לחשוב שכולנו שמים דברים אישיים במקומות ציבוריים ואולי השיבוש הפך לנורמה זה מכבר
אין ספק שבבשנה הבאה אדע להגיע מוקדם יותר, לזמן רב יותר וחמושה באקסטרה בטריה למצלמה.
This post is also available in:
