לא כל הזהב נוצץ

אם הייתי אומרת לכם שיש לי הצעה שתוסיף לכם 8000 שח בשנה למשכורת שלכם, הייתם מרימים טלפון לבדוק?, רושמים משהו בצ'ט במסנגר כדי לוודא שלא פספסתם כלום וזו לא טעות? אז זה אכן נכון, היישר מנתוני סטטיסטיקות מכובדות ולקוח ישר מתוך המקרר שלכם, משפחה ממוצעת בישראל זורקת כ-8000 שח בשנה שווי מזון, פג תוקף, תאריכים שקשה לקרוא, מבצע אחד פלוס אחד שקנינו סתם כי היה בסופר.

את העובדות האלו גילו בצוות The Natural Step ישראל (TNS ישראל), עסק חברתי הפועל להטמעת קיימות אסטרטגית בחברה הישראלית, מתוך תפיסה של חדשנות ואיכות. הם התלבטו בהתחלה בין תחום הקיימות באופנה לתחום הקיימות במזון, והמספרים האלה הם אלו שהטו את הכף. בעיני התחומים משיקים מאוד, ולא אתפלא אם כמות הבגדים שנקנים לשווא ברשתות הביגוד המהיר בואכה עלי אקספרס מגיעים בדיוק לאותם המספרים.

ביום שלישי, ה-5/9  התקיים בבית קנדינוף ביפו, משתה מפואר, תחת השם מסה– לא כל הנוצץ זהב, בנוכחות כמאה וחמישים אורחים מתחום הסביבה, תעשיית המזון ותחום הקולינאריה בישראל. בכניסה נערמו כוסות יין, סודה, וודקה וטוניק ואורחים התוהים על קנקנו של האירוע, מההתלחשויות בקהל הבנתי שאני לא היחידה שלא באמת יודעת לאן היא הגיעה, ההזמנה כמו הערב בתחילתו נותרו מעורפלים לזמן מה.

הקונדיטורית עדי קיהן מקונדיטוריית 'מילק' הכינה בחינניות רבה תפוחים על מקל, שצופו בסוכר חם ונטבלו באבקת זהב, שנותרה על פני הטועמים המנומסים ונמרחה לכל עבר בידי הטועמים המנומסים פחות, אני למשל.

לאחר כחצי שעה, יצאו מן המטבח מלצרים לבושים שחור עם כפפות לבנות על ידיהם והחלו למקם פריטי אומנות מסקרנים, המתכתבים עם עולם האוכל, לצד מנות אוכל עשירות, שנוצרו על ידי השף אוראל קמחי ממסעדת פופינה, רובן מפירות וירקות שניצלו מזריקה לאשפה.
אט אט הפך השולחן העירום לחגיגה של עושר המכילה אלמנטים מתעתעים.

לצד מנות כמו פולנטה קריספית עם עגבניות, פוקאצ'ה קממבר וסלט שומר צלוי, הוצבו יצירות אומנות, המתכתבות עם עולם המזון כמו למשל יצירותיה של רוני לנדאו מתוך הסדרה תאוות בשרים, שיצרה כרוב שעליו נראות כפרוסות נקניק, ופירות שחלקם הפנימי נראה כמו בשר אדום. עוד הוצגו העבודה 'נקניקים' של רחלי שרפשטיין, המורכבת משאריות חומרי היצירה איתם עובדת שרפשטיין, שנארזו בשרוולי נקניק, טרקי- 'תרנגול לחג ההודיה' של קובי סיבוני,שעשוי מחוטי ברזל  וקקטוסים מוזהבים של לי רוזנטל, המורכבים מקקטוסים שצופו זהב.

הירקות והפירות, ששימשו להכנת האוכל באירוע, ניצלו מזריקה לפח, בשל חוסר התאמתם לאידיאל היופי הקיים בתעשיית האוכל, הגורם להשלכה של טונות ירקות ופירות לאשפה מידי שנה. הם נבחרו מארגזים הנמצאים בשוק הסיטונאי ומיועדים לזריקה לפח, התפוחים ששמשו להכנת הסוכריות היו קטנים מכדי להימכר בסופר למשל, כל פגם אחר לא נראה לעין.

אנחנו כולנו כמהים לשפע והמילה שפע מקושרת במילון לכמות רבה, עושר רווחה, וכאן מתעוררות השאלות, כמה עולה לנו השפע הזה באמת? האם ניתן להשיג בדיוק את אותו שפע במחיר זול יותר? האם הסכמנו על המחיר אותו אנחנו נדרשים לשלם? שפע פירושו גם נוחות, האם השפע שלנו מביא לנו נוחות ?

הצרכן אינו יכול באמת לגשת לשוק הסיטונאי והירקות המכוערים אינם מגיעים לסופר הקרוב אליו, באותה מידה ירקות שקרובים לקצה חייהם אינם מוצעים במחיר זול יותר לצרכן. וגם אם נודה בעובדות החברות עצמן מעוניינות למכור לנו כמה שיותר בדרך כלל. אז החדשות הטובות הן שהחברות הקיימות בשוק כיום מבינות שיש להן משבר אמון עם הצרכן, הן מבינות שהן צריכות לעשות משהו כדי לפתור אותו, לתת משהו בחזרה לרווחה האמיתית של הכיס שמפרנס אותן מעבר לאחד פלוס אחד שיגיע לפח.

חברת The Natural Step ישראל נכנסת לתפר הזה בדיוק באמונה שזה המקום בו ניתן ליצור את השינוי ולהוביל את השוק לצריכה נבונה שיש בה ערך חברתי רב. על ידי המחשה של המושג קיימות כערך כייפי וחוויתי לאנשי מפתח בתעשיית המזון הם מקווים לחלחל מטה אל הצרכן הסופי ולהעניק לנו את האפשרות לבחור נכון יותר מה וכמה אנחנו רוצים לצרוך ביום יום. פרוייקט מרגש נוסף שהם עובדים עליו הוא מסעדות בהם הצרכן משלם 100% מנה ומקבל רק 70% מהמנה ששולמה, השאר נתרם לנזקקים. הרעיון נפלא. מרבית המסעדות שאנחנו מכירים מעמיסות על השולחן מנות גדולות הרבה מעבר ליכולת קיבולת הקיבה שלנו, אבל שילמנו ולכן נאכל. כרגע הפרוייקט עובד כנסיון בחדרי אוכל שונים ברחבי הארץ.

This post is also available in: English (אנגלית)