תמונת שער: אמן דוד טרטקובר צילום: אברהם חי
לפעמים אני מרחמת על הילדים של היום, מפוקחים, חכמים יתר על המידה. אנחנו גדלנו בבורות משוועת. לא היה כיבוש, האוייב היה מר ואכזר אבל ניצחנו, מעטים מול רבים. נרטיב ה"מצדה" השזור בכל תולדות ההיסטוריה היהודית אותה אכלנו בתאווה. אבל כשאוכל חוזר על עצמו הוא נעשה תפל וחסר טעם.
ביצירתה 'אוהל' מנתקת אפרת נתן מהקרקע את האוהל החלוצי, אחד מסמליו המובהקים של נוף ההתיישבות הציונית המוקדמת, ומעקרת אותו מתפקידיו השימושיים כשהיא בוחרת לתלות אותו על הקיר כשריד מקודש (relic) לעבר הירואי.
צבא וחייליו לא יכולים לנצח במלחמה בלי האמונה העיוורת שהם אלה הצודקים ביותר ושלאוייב הניצב ממול אין צלם אנוש. לא בכדי אנחנו מגייסים ילדים חסרי בינה רכים בשנים לבצע משימות שבר דעת לא יוכל לעמוד בהם. ואמא ישראלית המלמדת את ילדיה שהאדם הוא אדם באשר הוא, צריכה להתמודד עם העובדה שהיא מקטינה מאוד את סיכוייו להקשות את עורפו אל מול הקרב.
דוד ריב 1992- צילום אברהם חי
נראה שבאומץ רב בחר מוזיאון ארץ ישראל להעלות על שמחת חגיגות ה70 את נס שתי המדינות שחברו להם יחד בעל כורחן. אמנם הטקסט מתגאה ב 150 עבודות של אמנים ישראליים, אבל אני מודה שכל האמנים הישראליים שהכרתי שמוצאם ומקורם בפלסטין מצהירים על מדינתם כפלסטין.
לדברי האוצרת בתיה דונר, "קשה לחמוק מסוגיות פוליטיות בתערוכה המציגה את מפת ישראל כנושאה. עם זאת, אפשר להתבונן ביצירות האמנות שבתערוכה מעבר לשורה של קלישאות, הנוטות לאתחל אצל הצופה מנגנון תגובה אוטומטי. אפשר לזהות מאחורי שכבה של דימויים וסמלים מוכרים, המשתכפלים ביצירות רבות, ייצוג של עולמות חווייתיים וערכים, שבכוחם לחצות מחלוקות ומגזרים פוליטיים ולהסיט אותם לרגע הצידה. בניסיון לחלץ ערכי יסוד מתוך הרעש הפוליטי ולעמוד על מושגים המחברים אדם לסביבת חייו מוצג בתערוכה הקשר למקום במובנו כבית וכמולדת. לדבריה, קשר זה נחשף בשורה של מבטים פרשניים, באמצעות ייצוגים ויצירות של מפות, מטפורות ודימויי נוף ואדם".
כרמל אילן העבודה אדמה בנויה מהספרים מספריית סבי וסבתי בירושלים, ספרים המספרים סיפור של תקופה.
לדבריה"אני אוהבת נייר, תמיד אהבתי. אני אגרנית אובססיבית של טקסטים נטושים. העבודות שלי אינן נופלות להגדרות המקובלות של ציור או פיסול, אלא נעות במרחב שביניהן. שורות צפופות של נייר מקופל מצטרפים אחד לשני בעבודה סבלנית וממושמעת, יחד עם חופש של אי ידיעה, כמעט עבודה של מקצב מדידטטיבי סוחף ומוביל את העבודה."
מריים ברוק כהן מספרת שגדלה בגליל המערבי ליד כפרים ערביים ,בשכנות לערביי הארץ , כשהכירה את הארכיטקט דב צרנוברודה , שתיכנן הרבה מבנים בחברה הערבית, מיד נשביתי בצורות ובצבעים של המפות ותוכניות בנין ערים , זו שפה בפני עצמה. והתחלתי לתרגם את המפות הללו לשפתי שלי . לתחושות ורגשות שלי.
לדבריה "אני יודעת להבחין בין אמנות למלאכת מחשבת , ואני חיה על הקו הבלתי נראה שבינהן. הן שיווי המשקל של חיי. השביל שבו אני יכולה להיות אני , ללא לבטים. כחלדה פליטה שורדת , חשוב לי לדאוג לביגוד [לי ולמשפחתי] למשהו חם מגונן , וככה אמנותי ומלאכת המחשבת שלי חיים היטב זה בצד זה וזו אני."
סייסמוגרף ענק צייר את מפת ישראל בחול במדפסת חול – אוצרים: אורי שלום, רועי ברנד, קרן יעלה-ברנד
The URBURB, 2014 הפרויקט הוצג לראשונה בביתן ישראל בביאנלה ה-14 לאדריכלות בוונציה.
מעולם לא ראיתי את גבולות מפת פלסטין וכמה פשוטים היו החיים אם באמת יכלנו כולנו לזרוק אחד את השני לים.
הרצל: דוד טרטקובר גדר תיל: מחמוד קייס
איילת זוהר, פוסטר ירוי עם כדורים במטווח
מפה מול מפה, מי יתחיל ומי יגמור, מי יישאר לכבות את האור?
זויה צרקסקי 
והרקמה והגבולות מקועקעים היטב על הגוף החשוף יותר מכל שמלת ירושליים מתריסה של זהב
קעקועים מור פרז רקמה מרים ברוק כהן
ומי רוצה לצעוד בנעלי בוץ רקומות היטב במחלפות קוצים?
פריד אבו שקרה נעלי אדמה
ומכל תקוותינו לעבר את החמור, נראה שיצאה לנו פרדה לא קטנה, פסל חמור מאת קדישמן יצירה: ארץ מולדת
אפילו התקרה זכתה לטיפול מעמיק במיטב צבעי המפה הטיפוגרפית. בעיצובם של המעצבים הלינה חמו ושרון שכטר שעצבו את התערוכה כולה.
בשבוע האחרון התארחתי אצל משפחה יהודיה מופלאה בשיקגו, בזהירות רבה שאלה אותי אם המשפחה מה דעתי על אנשים המשתמשים במיקום פלסטין. התברר לי שבארה"ב, השימוש במילה פלסטין משמש בעיקר אנשים המבקשים למחוק מעל פני האדמה את מדינת ישראל ולהחליף את שמה. היא התפלאה מאוד לגלות שככל הידוע לי השימוש במיקום פלסטין בתחומי מדינת ישראל מתייחס לשטחים הכבושים, ואיך אצליח לסיים משפט פוליטיקלי קורקט אם אפילו על גבולות מפה ולאום אין לנו אף דרך להסכים. ומזמן כבר אינפרנדו בעולם הוירטואלי כל חבר שדעתו רחמנא ליצלן שונה במעט משלנו.
יהושע נוישטיין –מאוורר מעל למזרח התיכון, 1985
יהושע נוישטיין
אני גאה בחברי האמנים שמעיזים להביע דעות פוליטיות לטוב ולרע במקום שבו המעצבים ושאר מעצבי דעת קהל בחרו לשתוק מהפחד לאבד פרנסה.
