התקופה האחרונה הייתה מאתגרת לכולם בכל מקום בכל מצב, הקורונה השאירה אותנו במרחב הביתי שהלך והצטמצם מיום ליום. ואני, בחורה של עיר שחולמת על אורות וגורדי שחקים בתור נוף, מצאתי את עצמי מקיפה את בריכת הדגים שמול הבית שלי בקיבוץ במעגלים יום יום בהכרת תודה על העובדה שהירוק והים הם מנת חלקי בעוד העולם הגלובלי שלנו הצטמצם ונסגר לאיטו.
בשנייה שאפשר היה לטייל ארזתי את כולם ונסענו, צימר לשבועות היה על גבול הבלתי אפשרי להשיג, מצאתי ביטול לחמישי והקדמתי את תכניות הטיול. ובעוד אני תוהה מה יהיה שונה הפעם, בכל זאת הילדים שלי עושים בדיוק את אותו מסלול לפחות פעם בשנה כמו שילדים חוזרים על צפייה בסרט טוב באותה שמחה בה צפו בו בפעם הראשונה. התמונה הזו הבהירה לי שזו עדיין לא שגרה.
יצאנו לקייקי כפר בלום בחמישי בבוקר, מהלך גאוני בעיני, פספסנו את הפקקים בהלוך ובחזור. המתחם היה ריק יחסית, לקיאקים יצא אוטובוס אחד בלבד על הבוקר וגם הוא לא היה מלא. באומגה ובקיר הטיפוס לא היו תורים.
הזרם של המים נפלא והם קרים וצוננים.
הילד כעס שאני לא חותרת מספיק מהר וטוב בעיקר כי יצאו לי סיבובים ואני תהיתי מתי אני אלמד לעשות את זה פעם אחת עם חברות ובריזר בנחת. מיומנים למדי זכרנו מתי מגיע המפל ואיפה נמצא הצלם ומה לעשות עם המשוטים כדי לשפר את התמונה פלאים משנים שעברו. אין מה להגיד, שנים של ניסיון.
האומגה העליזה הייתה משמחת מאוד וגם אני פחות פחדתי משנה שעברה, והחלק הכי טוב הוא שהילדים כבר גדלו מספיק כדי לעשות לבד, חוסך כסף, נותן שנייה של מנוחה להורים ומגדל עוד קצת עצמאות וביטחון (או ככה אני מקווה בכל אופן) לילדים.
ענייני האוכל היו מאתגרים, 3 מרכזים מסחריים היו סגורים, בין הקורונה לשומרי השבת לא היו הרבה אופציות לאוכל. חלק מהמסעדות פרסמו סלסלות פיקניק עמוסות גבינות ויין שלא עניינו את ילדי העליזים. העובדה שלצימרים אסור להגיש ארוחת בוקר אף היא לא הקלה על המצב. וכך מצאנו את עצמנו פוקדים את אותה פיצרייה שוב ושוב.
ביום שישי בבוקר יצאנו אל החרמון, בשנה שעברה גיליתי שהחרמון הוא להיט לקיץ, מקום מפלט קר במדינה שבה חם מדי רוב השנה. גם השלג חיכה לנו לסוף מאי.
הכניסה לאתר בעונה זו היא חינם, התשלום מתבצע על השימוש במתקנים בלבד. בראש ההר מתקיימים סיורים מודרכים בחינם, (יש לשלם על הרכבל בלבד כדי להגיע לסיור) קחו בחשבון שממש קר, היו 13 מעלות בנווה אטיב שלא החשיבו בתוכם את הרוח הקרה במעלה ההר. קחו כובע צמר, מעיל, כפפות וכל מה שהייתם לוקחים ליום חורף סוער כדי שיעזרו לכם ליהנות מהנוף המופלא בלי שינשרו לכם האוזניים מהמקום.
במגלשת ההרים של החרמון לא היה תור בכלל, הילדים שרבו מי עולה עם אבא, כי אימא תנהג לאט. גילו להפתעתם שהם הגיעו לגובה שמותר להם לבד. החששות התחלפו ב"אמא הוא משוגע, תראי איך הוא נוהג"
אותה שמחה בדיוק נרשמה גם במתקן הסקיי רידר, אני מצדי נהניתי להתנסות בתחביב הצילום שלי בנחת ובכמה רגעים של שקט שלא נראו כמותם מאז שפרצה הקורונה למחוזותינו.
את קרוניות מגלשות ההרים ניקו וריססו בחיטוי צוות העובדים בחרמון בין כל נוסע ונוסע במתקן. מרבית האנשים בסיור חבשו מסיכות על פניהם, תכלס זה טריק ממש טוב להגן מהקור לדעתי ובאופן כללי נדמה לי שטיול באוויר הפתוח במקום שאין בו הרבה אנשים הוא רעיון בריא ונהדר.
למודים מניסיון המסעדות המר של הדרך הלוך, נסענו בחזור לכפר מסעדה, כפר דרוזי, שלפי המלצת חברה מקומית האוכל בו טוב בכל מסעדה שתבחרו ברחוב. זו בהחלט הייתה אחת הארוחות הטובות שלי במסעדה לבנונית דרוזית שמצאנו בה מקום פנוי ברחוב. הכביש המוביל אל הכפר עמוס בדובדבנים. ובכל משק רשומה המילה קטיף, שבעים ומרוצים הסתפקנו בקניית דובדבנים הביתה ב 45 שח לקילו וכדורי לבנה טריים שחוסלו במהירות האור.
לא יכולתי שלא לתהות על העובדה שהמלונות מתריעים מפני קריסה של הענף בחדשות ובעיתונים, בעוד שלא היה באפשרותי למצוא ולו מקום אחד פנוי לערב שבועות. נראה שזו הייתה שבת של אופוריה במדינה שהחלה בשמחת "חג פתיחת המסעדות" ברביעי והמשיכה לחג הראשון שהותר לנו לחגוג בחיק המשפחה.
אז שאלתי את אדל אדרי סמנכלית שיווק במלונות אוליב ורימונים לפשר הדיסוננס, בחיוך היא הסבירה לי שכאשר בנק החדרים בעולם המלונאות מתחלק בין קבוצות טיולים באמצע השבוע, ותיירות חוץ, החלוקה במלונות שוויונית יותר. והחדרים במלונות מתחלקים על פני נתחי שוק שונים. כאשר בחג שבועות המלונות התמלאו ל 2 לילות בלבד, בעוד המלונות עצמם נאלצו למעשה להחזיר עובדים מחל"ת ולשלם שכירויות, הענף למוד המשברים מקווה למצוא את הדרך למלא גם את אמצע השבוע, סומך על אוגוסט שיעניק להם מרווח נשימה בידיעה שבמצב הזה אין באמת דרך שתגרום לרווחים והשאיפה היא לאזן הוצאות.
במצב הנוכחי יוצא שהמלונות הקטנים יותר הם הקלים יותר לתפעול, יש להם ביקוש גדול יותר מבחינת הישראלים והם גם עומדים בקלות רבה יותר בתנאי התו תקן הסגול. בתחום האוכל אדל מספרת שהיא מעריכה מאוד את האורחים שמשתפים פעולה עם סלסלות לארוחת בוקר במקום בופה. ובמלונות שהם כפר נופש היא מעודדת אנשים לעשות מנגל מחוץ לחדר, קל לתפעול ונוח לתקופה.
בחודשיים האחרונים גם אני כמו כולנו הייתי צמודה למסך ברשתות חברתיות, כך למעשה התוודעתי לאדל אדרי, ראיתי אותה מבכה על העובדים שיצאו הביתה בתחושת אי וודאות למקום העבודה שלהם, בעיניה העובדים שלה הם "סיירת המטכ"ל" שלה, כשהיא שולחת אותם לחל"ת היא שולחת אנשים מקצועיים בפריפריה שאין להם אופציה למקור פרנסה אחר. ולמעשה גם העובדים שחזרו, הוחזרו באופן חלקי, בשיטת ניהול אזורי עם עובדים שעוברים בין המלונות הקרובים ברשת ומועסקים על בסיס שעתי בסופי השבוע בעיקר.
בפייסבוק אדל הקימה קבוצה "לחופשה תוצרת הארץ" מתוך מחשבה שאנשים ישתפו כמה הארץ שלנו יפה כי זה הזמן לתמוך ולבוא לטייל, והיא לא מחפשת שיפרסמו תמונות של המלונות שהיא משווקת כי מבחינתה גם הרשת הצמודה הם קולגות וכשיורד גשם הוא יורד על כולם.
הסוד הלא מוצהר שלה הוא שהיא מחוברת להמון אנשים, מבחינתה תיירות זה ציונות, זה לפגוש את האנשים כשהם באו לצבור חוויות עם המשפחה וזה המקום הכי מיוחד שיש. גם אם זה אומר שעובדים בחגים ובסופי שבוע דווקא כשכולם בחופש.
החיפוש אחר ערך מוסף למלון הביא אותה לחשוב מה אנשים הכי צריכים אחרי חודשיים של סגר בבית, מתוך זה נולדה מתנת מנוי מטמון של רשות הטבע והגנים בהזמנת לילה שלישי במלונות הרשת.
אני חושבת שמה שלקחתי הכי הרבה מהשיחה עם אדל היה העובדה שהיא יוצרת את הקשרים והשיווק שהיא עושה דרך היכרויות אישיות. הקשרים הבינאישיים בתחום עם קולגות בענף מאפשרים לה לדבריה להשיג שיתופי פעולה שלא היו קורים בדרך אחרת.
את היין ששתיתי בערב חג פסח רכשתי בעקבות פוסט של אדל על יקב עמיעד בצפון שביקש מלקוחות שיקנו ממנו, קיבלתי יין, לימונצלו ושוקולד מריר משובח שהגיעו במשלוח עד פתח ביתי. שאלתי אותה אם היא הייתה מודעת לזה שאנשים עשויים לקנות דרך הפוסט שלה ומסתבר שלא, היא רק רצתה לשמח קולגה ולשתף את בקשת העזרה.
