לגלית עינב יש ברכה קללה , היא רואה רגשות , גם כשהיא הולכת למכולת, היא רואה את המצוקות של כל נערה שעומדת בקצה המדף. לפעמים היא הייתה רוצה לא לראות , לנהל שיחה חולין רגילה אבל אין לה איך.
בוקר אחד היא חנתה בתוך מפרץ המיועד למכוניות. כדרכה היא הקדימה לשיעור וישבה במכונית עם ספר הסקיצות שלה לאייר. לפתע חסמה אותה מכונית גדולה. הנהג יורד, פותח דלת הזזה ומוציא ערמות של מגבות, סדינים ועוד ערימות בדים , עולה מספר מדרגות. דלת מסורגת בעלת זכוכית של מראה נפתחת. החבילות נמסרות תמורת חבילות אחרות. המכונית נעלמת. הכל שקט. אין כל זכר. מאותו רגע המראה לא הרפה ממנה. שני בנינים צמודים. בניין של יופי, אמנות ויצירה ובניין של מות הנשמה .היא מחליטה להגיע למקום שוב באותה שעה להתבונן. בלילה בחצות כאשר נסגרת סדנת התכשיטים , סובבים גברים מגודלים את הבניין. רגע זה היה נקודת המפנה שלה לעבר פרויקט הגמר ומפעל חייה. מפעל הגפרורים.
אני מכירה היטב את החניון עליו מדברת גלית. גם אני החניתי בו פעם מכונית ישנה, בלילה הייתי מדלגת בין ומעל זוגות כדי לחלץ עצמי לתוך המכונית. סדנת הדפסה נסגרת לפעמים מאוחר מחצות, לעיתים נרדמנו על השולחן, לעיתים צלחנו את דרכנו הביתה ברחובות בורסת היהלומים ברמת גן הנוצצים מחיים אחרים בשעות הלילה.
לימים כאשר הפכתי מעצבת תכשיטים ,הייתי מדלגת במהירות את הקומה השנייה עם בית הבושת בדרך לקומה השלישית של יוצק התכשיטים ברחוב שוקן. דלת אחת כפולה ומסורגת כדי להגן על תכשיטים מכסף טהור שלא ייצאו החוצה. דלת אחת כפולה ומסורגת כדי להחזיק משאב כלכלי מסוג אחר.
שוויו של תכשיט נקבע בין השאר על סמך הייחוד שלו, עיצוב של One of a kind נחשב יוקרתי, וכך הפכה כל אישה המוחזקת בשבי לעיצוב חד פעמי עצוב ויוקרתי של המין הנשי.
כאשר נגשה גלית למשימת פרויקט הגמר היא קבעה בליבה שתכין 1500 עבודות העשויות מגפרורים הקוראות לצופה לא להשתמש ולזרוק. מאמר אנחנו עשויים לרפרף, מחקר אוניברסיטאי ייקרא רק על ידי אנשי מקצוע, אבל אמנות יכולה לעבור ברשתות החברתיות בשיתוף ולהעניק לנשים האלו עוד שנייה אחת של חסד להעלאת המודעות.
"לטייח פנינים" Plastering pearls"" הוא השם שהוביל את הפרויקט. לדברי גלית "הפנינים מסמלות עבורי את הנשים. הטיוח היא המילה שבחרתי כדי לתאר את חוסר הרצון או היכולת שלנו להתבונן ולהבין את מצבן. כמו הפנינים המלאכותיות הגדלות בשבי, מוזרעות, גדלות, מחוררות ונמכרות כך אותן בנות. במהלך היצירה השתמשתי בפנינים מלאכותיות, ליפפתי אותן, הדבקתי, שיקעתי וטייחתי אותן בחומר אקרילי לבן. כל הפרויקט נעטף בעבודת חוטים ששמשה עבורי כעבודת יד נשית, כקשירות ולעיתים כחלק מהעיצוב".
אני לא יודעת מה גרם לגלית לעצור ולהתבונן איפה שכולנו דילגנו מסביב ומעל. אולי זה בגלל שהיא הגיעה ללימודי הצורפות בשנקר לאחר תואר ראשון ושני באתנו מוזיקולוגיה, מקצוע בו היא למדה להקשיב ולצפות במשך שעות, לחפש צלילים נסתרים, רגישות של גוף שלמד להתכוונן לנושאים חברתיים.
הפרויקט מחולק לגפרורים , פקקי בירה שנזרקו ונמצאו ברחוב ורוקעו למדליונים מצולקים, ודסקיות של חיילים על אוטומט לאובדן הזהות.חומרי חבישה, חוטים, פנינים, רישומים דקיקים ומיני רמזים למתנהל רחוק מעיני ההמון ושורף את נפשה. ללא כל צורך במילים נרקם סיפורן של הבנות, סיפור שמאוחר יותר יהפוך ליצירות עצמאיות בשם "גלויות שלא נשלחו". עבדות נשית. עבדות וסבל אל מול עולם של אושר ויופי. דירות נעולות מול תצוגות תכשיטים מרהיבות.
הצבעים קבועים, החומרים קבועים. וכל יום גלית מכינה עבודה אחת נוספת , בין 2-5 שעות עבודה ביום, היא מחויבת לנשים הללו בנפשה לסיים את 1500 הגפרורים שהבטיחה.
מידי יום מתום פרויקט הגמר בשנקר בסוף 2013 היא מעלה לפייסבוק גפרור אחד למען נשים אלה. שתי זוויות צילום של אותו הגפרור מלוות בכיתוב בעברית וזווית שלישית באנגלית. הגפרורים משתנים, הכיתוב חוזר על עצמו כל יום אך המספרים גדלים.
"שנייה אחת ביום
Every woman is One of a Kind – אך ישנן נשים שהן "לא". הן שקופות, נסחרות, חסרות ונועדו לשימוש בלבד. בפרויקט של 1500 גפרורים ויותר אציג מידי יום גפרור אחד למענן. קחו שנייה ביום. לא חייבים "להשתמש ולזרוק". " לדף הפרוייקט
יש לה כבר 800 עבודות מוכנות, היא הציגה אותם בכנסת בוועדה של שגרירים שעסקה נגד סחר בבני אדם. היא מסתובבת עמם כהרצאה ותערוכה נודדת. ומתכוונת להמשיך עד שתגיע ל 1500 המיוחלים. במקביל היא מציגה בתערוכות אמנות בארץ ובאירופה.
This post is also available in:
