תערוכת אמנות בעמותת "מקום לאמנות" בקריית המלאכה
מתערוכות על שכול אני מתרחקת כמו מאש, האמת גם מהמציאות אני מתרחקת במידת האפשר,אין לי את היכולת הנפשית להתמודד,מודה.כך שהכותרת "הלו הלו אבא" על העבודה של מירב רהט, הרעידה את כל מיתרי ליבי.
בתערוכה "זה לא משחק ילדים" המוצגת בעמותת "מקום לאמנות" בקריית המלאכה. חברו יחד שישה יוצרים שאיבדו בן משפחה בנסיבות צבאיות, מציגים בתערוכה עבודות שעושות שימוש אמנותי באלמנטים הלקוחים מתוך משחקי ילדים. בדיסוננס שנוצר בין כובד המשמעות לבין הקלילות של האמצעים המשחקיים, מצטיירת תמונה מורכבת של החיים במקום הישראלי.
רהט, יוצרת ואוצרת עצמאית; חוקרת, כותבת ומרצה אודות היחסים בין עיצוב, אמנות ותרבות; ואוצרת התערוכה, מספרת: ״לפני 15 שנה, ביקרתי עם בני גיא (אז בן 10) באנדרטה בגן הבנים בתל אביב. בעודו משחק בחיילי צעצוע למרגלות המצבה, הוא קם, התבונן אל שמו של אביו החרוט ברשימת החללים על האבן וניתר לעברו. אחת העבודות שאני מציגה בתערוכה היא תצלום שלוכד את הרגע שבו הוא קופץ ומנסה לגעת בשמו של אביו, לצד תצלום תקריב על חיילי הפלסטיק שאיתם שיחק למרגלות המצבה.
לדברי רהט ״המחשבה על תערוכה שבה מציגים יוצרים שחוו אובדן שינתה צורה וצבע מספר פעמים. מזה כמה שנים אני מלחימה, מפרקת ומחברת חיילי צעצוע. כשחיילי הפלסטיק שלי פגשו את חיילי החרסינה ואת המשוריינים השבירים של עוז בירי, התגבשה התערוכה ׳זה לא משחק ילדים׳. כל אחת מהעבודות המוצגות בתערוכה היא כקריאת תזכורת לאחריות הכבדה הניצבת מאחורי כל החלטה של הפגנת כח ושל משחקי מלחמה בעולם האמיתי״.
בקיר הראשון עבודתה של מיכל שכנאי יעקבי- "אתן עמוד האש" בה היא מנהלת דיאלוג עם תעשיית הזיכרון וההנצחה ועם אגרות ומזכרות הנשלחות למשפחות הנופלים לקראת יום הזיכרון.
המיצב המצעד מאזכרת שכנאי את שורות פנסי הנייר המסמנים את הדרך למסיבת נעורים הופכים לשורות הברושים בדרך אל בית הקברות והתצלומים המודפסים עליהם להתרסה כנגד שעשועי המלחמה המסתיימים במציאות עגומה.
נגה יודקוביץ עציוני יוצרת פרחי אבלות על ידי פירוק והרכבה של סימנים מוכרים ומוסכמים בתרבות השכול, דימויי פרחי ארץ ישראל המופיעים תדירות על מעטפת איגרת יום הזיכרון ההופכים על ידיה לאנדרטאות מכאיבות לפרחים אנושיים שנקטפו זה מכבר.
נטע ביתן כפרי מנהלת דיאלוג ממושך עם המילה ח.ל.ל עליה מבוסס משחק הכסאות שהיא מציגה המהווה את החלל האינסופי שנפער בה עם הפיכתו של אחיה האהוב לחלל.
במיצב משוריינים מציג עוז בירי מציב צבא שביר של משורייני חרסינה מיניאטוריים, רכבי מלחמה צבאיים המופעלים על ידי שלט אנלוגיה לכך שחיי האובייקט נמצאים בידיו של המשתמש וצבא ומלחמה אינם משחק ילדים.
תמר פייקס יוצרת טקס התייחדות למי שלא מוצאים את מקומם ברוטינה המקובלת של עמידת הדום בצפירה, ומחליפה אותה בעמידת ראש.התערוכה נפתחה לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל בשונה מהטקסים הלאומיים המבוססים על רוטינה של דפוסים אחידים מוכרים וצפויים, השימוש באמנות אישית פרטית וכואבת מראה כיצד ההנצחה וההתמודדות הפרטית עם אבדן הן אינדיבידואליות ויש להן אין־ספור פנים וצורות. למול השכול הלאומי השומר על מכובדות מאופקת, בשכול הפרטי עתיר הכאב מותרים גם הציניות, הביקורת, הבלבול, והעדר הגלוריפיקציה.
בחדר הסמוך עבודתו המרגשת של משה רואס, ערסל ענק שעליו נשזר הפסל הוא הבסיס לעבודת היד בה אין היררכיה לאטומים, אלה תנועה וכאוס שיש בו הגיון. ערסל עצום מימדים אורג יחד חומרים הנושאים בלאי צלקות וגעגוע, קעקוע של זמן וזיכרון.
בעבודה שזורים חלקים שאסף רואס בימים בהם היה מתגורר על חוף הים, שיירים ופליטות של הים שהושלכו וחומרים אישיים שנשזרו יחד,בהם גם סריגות פרחים אהובים של סבתא אהובה אותה הוא מלווה בתהליך דמנציה היוצרת מרחק בין הגוף לתודעה.
רואס לדבריו מתעניין במניפולציות שעושה הזמן לדברים, בעובדה שבעוד אנחנו חיים מהלכים ומדברים אנחנו גם מתכלים באותו זמן בדיוק. לצד האובייקט שני הדפסים על גבי בדים שעברו תהליך צריבה ואיחוי של אצטרובל המסמל את אפשרות מיקום משכנה של הרוח בגזע המוח.
בחלל הכניסה עבודתה של חגית קזיניץ "שפת עומק" 
שיצרה טריפטיק גדול מימדים המנסה לגעת במושג עומק, לא מתוך מקום של מצוקה אלה כפענוח של הדברים הידועים בחלקם, דיאלוג בלתי פתור עם הלא נודע. תחת כל יחידה של הטריפטיך היא מציבה לוח מראה שחור המשקף את העבודה מכפיל ומעצים את תחושת העומק.
פתיחה: יום חמישי ה־11 באפריל 2019 בשעה 20:00
נעילה: יום שבת ה־11 במאי 2019 בשעה 14:00
״מקום לאמנות״, רח׳ שביל המרץ 6, תל אביב
