שקט טעון

את ההזמנה של יעל כרמי לארוחת בוקר וסיור במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע לא יכלתי לפספס.לא מעט פעמים שהיתי בקיבוץ אצל חברים, הלוך ושוב ומעולם לא נכנסתי אל המוזיאון, תמיד רציתי ותמיד היו לי מחוייבויות חברתיות אחרות.

כבר מזמן מחלחלת לי ההרגשה שבמוזיאונים גדולים וידועים יש בסופו של יום מספר חללים ששווים ביקור שחלקם אינו עולה על מספר החללים המרתקים בגלריות ומוזיאונים קטנים, הטומנים בחובם את האפשרות להתענג על טיול עם חברות באמתלה אמנותית.

מסתבר שחברי קיבוץ הזורע לא תכננו להקים בקרבם מוזיאון, למעשה היה זה בית תרבות, למעשה לא היה זה כלל וכלל עד שנפתחה צוואתו של גיבור עולם עלום שהוריש את אוספיו הייחודיים לאמנות מזרח אסיה לחברי קיבוץ הזורע הותיקים והמייסדים אשר אותם הכיר עוד כתנועת נוער יהודית בגרמניה, טרם פרוץ המלחמה.

הספר "וילפריד ישראל, שגריר ללא ארץ" מאת נעמי שפהרד, מוצע למכירה על הדלפק בכניסה ומספר את סיפורו המרתק של הגיבור הנשכח מן התודעה. החצר הוקמה במחשבה על מרכז קהילתי לקיבוץ,מקום מפגש ובמה לאירועים יותר מאשר מוזיאון וככזו גם האווירה בה נעימה ומזמינה ביום שמש חמים.

שני חללי תצוגה משני צידי הגן הפתוח משמשים לתערוכות מתחלפות, צד אחד תערוכה קבועה עם האוסף הראשון והמרכזי של וילפריד ישראל.

וחלל פנימי רחב בו מוצגת כיום תערוכה של בוי קונג קאהן בשם קו התפר, אמן ויאטנמי המשחק על קו התפר בין המוגן והבטוח למציאות המלחמה המפעפעת על ידי תפירה של אוהל צבעוני ורחב ידיים מבנה ארעי דמוי אוהל, העשוי פיסות בד מלבניות של מדי הסוואה צבאיים וגלימות אדומות של נזירים בודהיסטיים.

קונטרסט בין הבודהיזם המאפיין את המדינה למלחמות העקובות מדם אותם ידעה לאורך השנים. כיסים התפורים בצידי האוהל מזמינים את המבקרים להטמין כיסי משאלות אישיים בכותל ארעי.על הקיר תלוי מיצג קרמיקה הממחיש את הפירוק של כלי נשק לחרסים ועיר אבודה בזמן ובחלל מוקרנת על גבי הקיר האחורי ומתעתעת בין זיכרון למציאות ובכלל.בחדר הנגדי אצרה שיר מלר-ימגוצ'י בכשרון רב עבודות של אמניות ישראליים על קו התפר בין מציאות יומיומית למלחמה. על השאלה "איך זה להיות ישראלי?" אני בדרך כלל עונה "איך ההרגשה לדעת שבכל יום יכולה לפרוץ מלחמה?",  ונראה שהתערוכה הזו ממצה את השאלות האלו בכישרון רב.שמות האמניות המציגות:: רונית אגסי, איילת זהר, דינה שנהב, ויק יעקובסון פריד, אסנת אוסטרליץ, דלית פרוטר, משי קופלביץ', בתיה שני, מיכל שכנאי. העבודות נעימות,מזמינות וצריך להתבונן לעומק כדי למצוא את החייל המעוטר בצבעים עליזים ומתמזג עם הרקע האורנומנטי המפותל.

 איילת זוהר ביצירתה צלף אדום צלף שחור– שבין הדגמים הפרחוניים בעבודתה חבוי צלף דרוך בשקט והתמדה.מחיצה פרחונית מפרידה את צידי החדר והחיילים המוסווים בה מתגלים רק ממבט עמוק וקרוב.החיילים המאובקים של ויק יעקובסון פריד נלחמים אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד בעיוורון מושלם השמור רק לחיילים ויוצרים סמל אחדות נטול ראש וידיים. בניגוד חריף בין אימה לשלווה.כלי הנשק והמשחית של דינה שנהב עשויים ספוגים רכים ככריות ואינם כשירים למלחמה אלה לשביתת נשק מתמשכת.סיפורן האישי של האמניות המתעסקות וזועקות בגבורה בנושאי היום יום הקשים הללו של מציאות מלחמה מבעבעת, לא פעם מכיל אירועי שכול מעל הפתקים המוצמדים לעבודות, מהסוג שגורם לך להגיד "תגיד תודה שאתה חי ומה אתה עושה עניין מהמציאות" אבל להגיד תודה שאני חי לא בהכרח אומר לעצום עיניים לאיפה ואיך.

דלית פרוטרפנסים סיניים העשויים משקיות נייר חום מעוטרים בסמלי חיילים ותמונות מלחמהבחוץ מעיין זורם בשצף ונוף שממלא את הלב.ויום הולדת שבדיוק נגמרה כי אי אפשר לעצור את החיים רק כי בעוד רגע תהיה פה מלחמה.