שבוע האיור ביפו תל אביב

שבוע האיור נפתח בפעם החמישית השבוע ביום חמישי ה-15 בנובמבר, וייערך כבכל שנה לאורך עשרה ימים ושני סופי שבוע עד ליום שבת ה-24 בנובמבר. לתומי חשבתי ששבוע האיור מיועד למאיירים, אולם חגית פלג רותם האוצרת, האירה את עיני לעובדה שכל מעצב/אמן שיש לו רעיון עיצובי השייך לעולם האיור,מוזמן להגיש הצעה לועדת הקבלה של שבוע זה. ומכיון שועדת הקבלה מפרסמת את קול הקורא שלה בחודש ינואר,זה משאיר זמן רב לתכנון היצירה עד נובמבר עם פרוץ חגיגות האיור הרשמיות.

בעיני זהו משב רוח מרענן כיוון שבימים בהם סיימתי את לימודי בשנקר, איור לא היה נחשב כמקצוע בארץ. בעוד בחו"ל הוא היווה מגמה נפרדת והתמחות שיש בה צפי לפרנסה, בארץ זה היה נחמד שיש ויופי שאתה מוכשר, ומה עכשיו? נראה ששבוע האיור עצמו פרי יצירתם של יובל סער – פורטפוליו-יזם ואוצר ראשי, מלווה על ידי הניהול והאסטרטגיה של עידית שילוח הוא האחראי לתנועה מבורכת זו של שינוי המגמה.

אירה גינצבורג:

השנה יכלול שבוע האיור 50 תערוכות (רובן ככולן חדשות ומקוריות ונוצרו במיוחד לשבוע האיור), שבהן ייקחו חלק מאות מאיירים, מעצבים ואמנים ישראלים. התערוכות תוצגנה בחללי תרבות ואמנות, גלריות שיתופיות, מוזאונים ומקומות בילוי ברחבי העיר, החל ביפו העתיקה בדרום העיר; דרך קריית המלאכה, שדרות רוטשילד ומרכז העיר; ועד למוזאון ארץ ישראל בצפון העיר. מרבית האירועים פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום.ריכוז מיוחד של תערוכות יתקיים בדרום העיר באזור יפו העתיקה, נמל יפו ושוק הפשפשים, תוך שיתוף פעולה עם ״אתר״, תכנית רזדינסי חדשה במוזאון יפו העתיקה ובסמטאות. 14 תערוכות תוצגנה שם בסך הכל, ואין דבר יותר קסום מטיול בסמטאות העיר העתיקה של יפו בשילוב עם אמנות טובה,אנשים משמחים ויין טעים.

במפגש משפחתי במוזיאון יפו הציגו המאיירים איציק רנרט, עמית טריינין ויאנה בוקלר יציגו תערוכה שעוסקת בזיכרונות משפחתיים. לדברי המאיירים הם הונחו לבחור זיכרון ילדות אחד שנחרט בליבם. וכמובן שנחרט בלב הוא טראומטי, אני לא יודעת למה הדברים הטובים הם לא אלו שנחרטים על ליבנו לאורך השנים.

בכשרון רב אייר איציק רנרט את פניהם של בני משפחתו הנשקפים אליו מאיוריו, אותם הוא מיטיב לתאר כבעלי מערכת יחסים טובה ומבורכת יחד מאז שנפטרו ונפרדו איש איש לדרכו. בחמלה רבה נכנסות המילים הכתובות על גבי הקיר אל הלב ומתפייסות עם הדור המייסד מהם ציפינו לגדל אותנו ואת הורינו ללא כל ילדות ראויה.

בקיר הסמוך איירה יאנה בוקלר את השואה שנכנסה לזכרונות ילדותה רק אחרי שנות עלייתה לארץ ישראל כאשר בגרה וגילו לה את תולדות משפחתה האבודה.

ואילו עמית טריינין בחר להתעמת עם משפט הילדים הקיבוצי הידוע "פנים לקיר" אותו נראה שכמעט כל ילד בלינה המשפחתית שמע.העבודה אינה עוסקת בביקורת על הקיבוץ אלה בייצוג של הלינה המשותפת שכבר אינה קיימת, מבחינתו לילה בלינה נחלק לכריות המפתות והמתוקות ואז למשפטים על הכריות שנשמעו ליד ואז נשמרו לחיינו כהורים ומציפים את זכרונות ילדותנו ודומה שיש משפטים שכל הילדים זוכרים ביחד. המשפט הקשה ביותר שנחרט על ליבה של אמו של האמן הוא השאלה התמימה "אמא תסבירי לי למה הכלבים גרים בבית והילדים לא?"

במחסן האחורי 5 צורפות וצורף בחרו להתמודד עם שאלות כבדות משקל ללאום לתרבות ולהוויה. אדה ורדימון גודנסון, ורד קמינסקי, מיכל אורן, עינת לידר, קובי רוט ושירלי בר־אמוץ, יהפכו דימויים דו־ממדיים לעבודות צורפות עכשווית תלת־ממדיות. את התערוכה הם בחרו להציג במחסן; יחד עם הזכרונות (ההסטוריים), בתוך ויטרינה ישנה של האגף הארכיאולוגי של המוזיאון. בשם סססופרפארם שאותה יש להגות באותה נימה השמורה לקללה הערבית השגורה על פינו. שמה נועד להציע ביקורת על האופי החייתי, המתלהם והנהנתן שדומה שהפך למטבע לשון שגורה בפי באי כוחנו. סופר-פארם, כחוות-על (ברפרור לחוות החיות של גורג׳ אורוול) ובשיבוש שפה שהיא עירוב של ערבית, עברית ואנגלית. התערוכה תהיה פתוחה עד 1 לדצמבר.

״המערה״ – עבודתה של שירלי בר–אמוץ, היא סדרת תליונים עליהם מצוירים דימוים של חיות, הנראים כמו שריד שנלקח ממערת אדם קדמון. הרישום מזכיר צללים שחורים ומאיימים, החיות שבדרך כלל נטרפות, חושפות שיניים והופכות בעצמן לטורף. מימדי התליונים והמיקום שלהם על הגוף, יכולים להראות כשריון להגנה, או אולי ככלי נשק פרימיטיבי, המגן מפני עולם מסויט של טורפים.

ההתייחסות להיסטוריה של מבנה המוזיאון, גם היא קריטית. עד 1948 היו בני משפחת דמיאני בעליו של מבנה המוזיאון. הם התגוררו בחלק מהמבנה, ובחלקו האחר פיתחו מפעל משגשג לסבון משמן זית. בשנת 1948 ברחו מחשש לפגיעה לאחר מה שאירע בדיר יאסין שבירושלים, ולא שבו מאז. ב-1950 הולאם המבנה לפי חוק נכסי נפקדים והוכרז רכוש מדינה.

עבודתה של עינת לידר ״לא מאיימים על יונה עם זית״, היא סדרת סיכות העשויה חרצני זיתים, פלדת אל-חלד, זהב 24k ,נחושת, אבקת פימס, גיר ולכה. זרעיו של פרי מסמלים אופטימיות לעתיד של צמיחה ושגשוג. בהפיכתם של חרצני הזיתים לתכשיטים מכונפים

בעבודה ״מנהיגי העולם״ מציג קובי רוט שרשרת דגלונים הנושאים רישומי דיוקנאות של מנהיגי העולם, בהשראת טבלה צבעונית מאוירת מתוך ספר לימוד ישן. מנהיגים נערצים לצד ידועים לשמצה. לכולם נוספה מחווה נוספת לשינוי האישיות, פרס מקיא, יוליוס קיסר בוכה וכן הלאה.

בתערוכה out of line באוצרותה של חגית פלג רותם, יצרה ג'רי שי סריג איורים אותם הדפיסה על בד ואז חברה לרוקמת מלאקיה שרקמה את החוטים עם הוראות מדוייקות איפה להשאיר את החוטים פרומים האתגר הוא לבוא לאמן עם קו יד מסורתי ולהסביר לו איך עושים בלגאן,החלק האחורי הגיע קדימה כי ברקמה הוא חשוב מאוד החוטים הגיעו קדימה והחלק האחורי הוא שנשאר נקי.

את הדמויות המקפצות בגודל אמיתית יצרה רונית בכר על ידי אינטרפטציה באיור לתמונות אנשים בגודל מלא בחיתוכי לייזר, והעמידה אותם בחן רב במרחק מה מן הקיר כדי שנוכל לחוות את רגע הקפיצה דרך הצללים הנוצרים.

אביב קלר (צייר ואמן רקמה) ולילך מדר (צלמת ואמנית קולאז׳) מעניקים פרשנות חדשה לדימויים מתוך ספר רפרודוקציות של פסלי אבן יוונים, שיצא לאור בציריך בשנת 1942 בשם Archaische Plastik der Griechen.

בתערוכת הבית העתידי חקרו אלון ברייאר, בתיה קולטון, טולה עמיר,יואב פלד, ניב תשבי, עזרי טרזי, רוני אביצור, תמרה אפרת. את המשמעות של המושג בית בעידן החדש ,נראה שהמונח בית משתנה ככל שקצב החיים והתנודתיות בהם משתנה ונשאלת השאלה איך אני מאפשר לעצמי לשמור זיקוק של הדבר הכי חשוב לי לתחושת בית כאשר הבית העתידי ישתנה. למעשה קיים חוסר ודאות לגבי איפה נגור אבל צריך מעט מאוד דברים בשביל תחושת בית, ממחישה מרי פופינס כאשר היא מוציאה מהתיק שלה את החפצים שיתנו מגע פה ושם.

ואולי הבית העתידי הוא בכלל קופסא מינימלית על גלגלים שתאפשר לנו לנוע בעולם.

עד כאן הספקתי וזו אכן טיפה בים האירועים, כל התערוכות והפעילויות השונות נמצאות באתר שבוע האיור, חלק מהתערוכות נמשכות מעבר לתאריך הנקוב, חלקן מתעדכנות בזמן אמת באתר שבוע האיור:  illustrationweek.co.il. למעשה זהו שבוע קלאסי לפיתוח FOMA-fear of missing out סינדרום הפחד להפסיד משהו משלל האירועים הססגוניים שפקדו את העיר. ואין פלא שכך כי במדינה בה יש היצע של מעצבים מוכשרים כל כך לצד חוסר משווע במקומות תעסוקה ופרנסה במקצוע, ברגע שמתהווה אירוע ברמה גבוהה כל כך, כולם מנסים להצטרך לשיירה.