זו הייתה בשבילי הפעם החמישית בה הצגתי במוזיאון נורטון בפאלם ביץ, מה שהתחיל בחששות רבים עם קולקציית אחת שהצליחה מאוד, ואחת שנדחקה למדף התחתון כי לא הייתה מושלמת לטעם המקומי. הפך לשבוע הטוב ביותר שלי בשנה. עם מזג אוויר טרופי, דקלים, ים, מסעדות נפלאות. ומוזיאון אחד קטן ומוצלח. שהיום נמצא בשיפוצים שיהפכו אותו לגדול למדי עד הפעם הבאה שניפגש.
הדברים הטובים ביותר בחיים ובעסקים כנראה מתרחשים ממש במקרה. כשהקדמתי לפגישה אחת בתל אביב, והפגישה שהייתה לפני בסטודיו זינקה עלי במטבחון הקטן ושאלה, " מה זו השרשרת שעלייך? אני רוצה להראות אותה לאנשים שאני עובדת איתם, אוליי הם יאהבו"
זו הייתה אביבה בן סירא, חברת דירקטוריון בארגון אאידה. הארגון שמצאתי בו נחמה ותמיכה ועזרה לאורך חמש השנים האחרונות.
ארגון אאידה שם לו למטרה להעניק לאמנים ישראליים את האפשרות להגיע לארה"ב בנקודת פתיחה השווה לאמנים מקומיים.
בראש הארגון עומדים דאג ודייל אנדרסון, אספני אמנות ותומכים נלהבים באמנים ישראליים כמטרה וכדרך חיים. ולצד התמיכה הכלכלית שהם מעניקים לאמנים שזכו לעבוד לצידם, חשובה לא פחות התמיכה הנפשית. הטפיחה על השכם והעידוד בידיעה שאנשים כל כך מוערכים ומשכילים בעולם האמנות מעריכים את העבודה שלך ומוכנים להשקיע מזמנם ומרצם וכספם כדי לתמוך באמנות שלי היא שגרמה לי לרצות להשתפר עוד ועוד, אם היו רגעים בהם נפלה רוחי (ויש כאלה כשאת אמנית עצמאית אימהית), הידיעה שאנשים שאוספים אמנות, ונושמים אמנות ועסקים מאמינים בי דחפה אותי הלאה הרבה מעבר לתמיכה הכלכלית.
בפגישה האשונה שנכחתי בה אצל אביבה בן סירא עם אוצרים שהגיעו מארה"ב, השיחה נסבה על גילם של בעלי הגלריות בעולם. האמנים היו מוטרדים מעתידם הכלכלי בעולם מתבגר. זה היה ממש מזמן. אף אחד לא הכין אותי לאפשרות שהאנשים שאלמד להכיר ולאהוב ואפגוש שנה אחרי שנה בעבודה, יהפכו יקרים לליבי בצורה שכזו.
מוזיאון נורטון כפי שהיטיבה לתאר אחת המציגות הוא התערוכה הסוציאלית שלנו, התערוכה היחידה שמתרחשת בעיירת נופש המאפשרת התרועעות יחד לארוחות ערב משותפת. ללא בית קרוב או עיסוקים אחרים למרבית האמנים.
בנוסף לכך העובדה שהמוזיאון מאפשר לאמנים המצליחים שלו להגיש מועמדות חוזרת לתערוכה בליווי קולקצייה חדשה.הביאה לכך שעם השנים למדנו להכיר אחת את השנייה בדרך שלא הייתה מתאפשרת בשום סיטואציה אחרת. רגעי הלחץ בעבודה, רגעי המשבר בעתות רעב ועייפות מאפשרים לראות אדם באור אמיתי לפעמים הרבה מעבר למה שהיינו חושפים בהתנהלות יומיומית רגילה.
אני גאה לקרוא לאמניות המציגות חברות וקולגות. על אף ובגלל כל הדברים הקטנים שחווינו יחד ועל היכולת לעבוד יחד בצורה מקצועית בכל מצב. על עבודות האמנות המושקעות שכולנו עומלות ליצור מתערוכה לתערוכה. שמדרבנות אותי בכל מצב להתאמץ עוד קצת הלאה.
וגם אם מגיע רגע של משבר או מנוחה, תמיד אני יכולה לסמוך על המייל הבא של דאג שישאל מה חדש, על מה אני עובדת,למה כבר הגשתי את ראיון הקבלה הבא ומה התוכניות שלי הלאה. כי דאגה ועזרה אמיתית כמו שזכיתי לה מארגון אאידה לא נגמרת רק בתערוכה.
ואלו חברי הנבחרת הישראלית בתערוכת הBijoux בתמיכת אאידה:
נירית דקל, שרה שחק, ליאת גינצבורג
שרה שחק
קרדיט תמונות: יחץ מוזיאון נורטון
באהבה והקדשה לדאג ודייל אנדרסון ולאביבה בן סירא.
This post is also available in:
3 תגובות
מדהים! ועל זה נאמר כשנסגר חלון נפתחת דלת. יופי שהצליח לך ככה!
הסיפורים שלך תמיד מדהימים ותמיד כאלה במקרה! כנראה לא סתם.. שתצליחי המון מדהימה!
איזה שיר הלל למעצבות מוכשרות כל כך. שמעתי על הארגון הזה והוא עושה עבודת קודש.